המעלית – כשהשליטה ירדה איתנו

יש מקומות שאסור לשחק בהם – ולכן בדיוק בחרנו אותם. בין קומה 3 ל־2, כשכולם בדרך לעבודה, אנחנו עצרנו את הזמן. היא נכנסה למעלית כמו בפנטזיה רטובה – עקבים שחורים, מבט יציב, שפתון אדום בוער. הוא כבר חיכה בפנים. ענוב, מתוקתק, אבל מתחת לחולצה – קולר עור דק. סימן השייכות. ביניהם לא היה קשר רגיל. זו לא הייתה אהבה. זו הייתה שליטה. הסכמה. משחק תפקידים שבו הוא מוותר על עצמו – והיא לוקחת.

ברכיים על הרצפה, בלי לחשוב

"ברכיים", היא לחשה בקור. הוא ציית בלי שאלה. ירד לרצפה הקרה של המעלית, ידיים מאחורי הגב. היא לחצה על כפתור העצירה. המעלית נעצרה, והמציאות נמחקה. "לא תדבר. לא תביט. אתה רק גוף – שלי". היא פתחה את מעיל הטרנצ'. מתחתיו – בגד גוף שחור, שקוף, שלא השאיר מקום לדמיון. היא שלפה שוט עור קצר. "איחרת" היא לחשה. הצלפה חדה נחתה על ירכו. "פעם הבאה תגיב מהר יותר" היא אמרה.

ירכיים פתוחות, לשון כנועה

היא התיישבה על ספסל המעלית, פישקה רגליים. "עכשיו – עם הלשון שלך. שקט". הוא התקדם על ברכיו, ראשו נכנס בין ירכיה. היא אחזה בשיערו, קובעת את הקצב. הוא ליקק, נשם, התמסר. כל גניחה שלה הרעידה אותו מבפנים. היא גמרה עליו בקול, בלי להסתיר דבר, משאירה אותו על ברכיו – שותק, רועד, מרוצה.

כמו נערת ליווי – רק בלי תמורה

היא לא הייתה מאהבת. לא חברה. היא הייתה כמו אחת מאותן נערות ליווי יוקרתיות – מדויקת, מרוחקת, מספקת פנטזיה.
אבל היא עשתה את זה מתוך תשוקה אמיתית לשליטה. היא לא מכרה גוף – היא שלטה בו. כשהמעלית חזרה לפעול, היא יצאה ראשונה. הוא הלך אחריה, מבלי לומר מילה. מוכן להמשך.

משחקי כוח בחניון ריק

היא הובילה אותו לחניון הריק שמתחת לבניין. פתחה את הדלת האחורית של הרכב, נכנסה, הסתובבה אליו.
"על ארבע. פנים למושב". הוא זחל פנימה, מציית, נושם עמוק. היא שלפה אזיקי עור, קשרה אותו למשענות המושב.
שלפה את איברו, שכבר היה קשה ומוכן. "מלוכלך כמו שציפיתי". היא ירקה עליו, צחקה קלות, ואז התיישבה עליו, מתיישבת עמוק, גונחת בחוזקה. "בלי רשות – אתה לא גומר. אם תעז, אתה תלקק את זה מהמושב".

גונחת, שולטת, רוכבת

היא רכבה עליו באיטיות אכזרית. עוצרת בכל פעם שראתה רמז של גמירה. היא מצליפה ביד על ישבנו החשוף, מושכת את שיערו לאחור. "הבנת מה אתה בשבילי? צעצוע. משרת. פה ללקק וזין לחדירה". הוא לא השמיע מילה. רק רעידות, נשימות כבדות, תשוקה בלתי נשלטת. כשהיא לבסוף גמרה שוב, צמודה אליו, היא לחשה: "עכשיו. תן לי הכול". והוא התפרק בתוכה, רועד, נכנע.

דירה דיסקרטית, כללים חדשים!

היא התרחקה ממנו בשקט. לבשה את התחתונים לאט, ואז התחרטה – והכניסה אותם לתיק.
"שתרגיש אותי עליך כל היום". היא שחררה אותו מהאזיקים, סידרה את שיערו, סגרה את החולצה שלו כאילו כלום לא קרה. עמדה מולו, סורקת אותו. “בעשר. תגיע בזמן” היא אמרה. “לא לכאן. הפעם – דירה דיסקרטית. עם מראה בתקרה, רצועה לקשירה, וללא רחמים”. היא טרקה את הדלת, עקבים מהדהדים על רצפת החניון. והוא נשאר על המושב – מותש, ערום כמעט, מלא – ושלה.